הבעיה עם «לחכות ולראות»
העצה להמתין נשמעת סבירה, והיא אפילו נכונה בחלק מהמקרים - יש ילדים שמדביקים פער בעצמם. הבעיה היא שאין דרך לדעת מראש איזה ילד שייך לקבוצה הזו ואיזה לא. ההמתנה עצמה אינה מספקת מידע חדש; היא רק דוחה את המידע.
כדאי גם להבהיר נקודה שמפחיתה חלק גדול מהחשש: הערכה אינה טיפול, והיא אינה מחייבת להתחיל בתהליך. הרבה הערכות מסתיימות בהמלצה על מעקב ועל העשרה בבית, בלי מפגשים טיפוליים. גם תשובה כזו היא תשובה שימושית - היא מחליפה דאגה מתמשכת במידע.
נקודות ציון לפי גיל
טווחי ההתפתחות רחבים, ולכן הרשימה הבאה אינה מבחן אלא כיוון. אם משהו ממנה נשמע מוכר, זו סיבה טובה לשאול - לא סיבה להיבהל.
- עד גיל שנה: אינו מגיב לשמו, אינו מפנה מבט לכיוון קול, אינו מגמגם הברות ואינו משתמש במחוות כמו הצבעה או «ביי».
- גיל שנה וחצי: אוצר מילים קטן מאוד, או שאינו מבין הוראות פשוטות ומוכרות בשגרה.
- גיל שנתיים: אינו מחבר שתי מילים יחד, או שהמשפחה הקרובה מתקשה להבין רוב מה שהוא אומר.
- גיל שלוש: דיבור שאינו מובן לאנשים מחוץ למשפחה, משפטים קצרים מאוד או קושי לענות על שאלות.
- גיל ארבע–חמש: קושי לספר על משהו שקרה, להרכיב משפטים מורכבים או להפיק צלילים שכבר צפויים בגיל זה.
- גיל בית ספר: היגוי שאינו ברור, קושי בהבנת הנקרא או בהתבטאות בכתיבה, או קושי חברתי סביב תקשורת.
מצבים שבהם לא כדאי להמתין
בחלק מהמצבים ההמתנה אינה מומלצת כלל, והפנייה צריכה להיות מהירה יותר:
- אבדן של יכולת שפתית או תקשורתית שהייתה קיימת - מילים שנעלמו, ירידה בקשר עין או בהיענות.
- חשד לקושי בשמיעה, או עבר של דלקות אוזניים חוזרות.
- שיעול, חנק או קשיי בליעה בזמן אכילה ושתייה.
- צרידות שנמשכת מעל שבועיים ללא הסבר.
- תסכול או הימנעות מדיבור בשל כך שהילד אינו מובן.
מה קורה בהערכה עצמה
המפגש נפתח בשיחה עם ההורים על ההתפתחות, על השגרה ועל מה שהוביל לפנייה. אחר כך מגיע החלק שבודק את הילד - ואצל ילדים צעירים הוא נראה בעיקר כמו משחק. זה לא כדי «להסתיר» את הבדיקה, אלא כי משחק הוא ההקשר שבו ילד בגיל הזה מדגים את היכולת האמיתית שלו. ילד שמתבקש להיבחן מציג פחות ממה שהוא יודע.
בסיום מוצגת תמונת מצב: מה נראה תואם לגיל, מה פחות, ומה ההמלצה. אם מומלץ טיפול, נדון גם במה שאפשר להתחיל לעשות בבית מיד - לרוב אין צורך לחכות לתחילת המפגשים כדי לשנות משהו בשגרה.
