שני צדדים: הבנה והפקה
הפקה היא מה שהילד אומר. הבנה היא מה שהוא מפענח ממה שנאמר לו. שני הצדדים אינם תמיד באותה רמה, וזה בעל משמעות מעשית: קושי בהבנה נוטה להיות פחות בולט להורים, מכיוון שילד יכול לפצות עליו בהצלחה - הוא לומד לזהות שגרה, מחוות והקשר, ולכן נראה כאילו הבין.
דרך פשוטה לשים לב: מה קורה כשההוראה יוצאת מהשגרה המוכרת ואינה מלווה במחווה או במבט לכיוון החפץ. ילד שמסתמך על ההקשר יתקשה שם, גם אם בשגרה הוא נראה מבין הכול.
סימנים בהפקה
- אוצר מילים מצומצם ביחס לגיל, או קושי לרכוש מילים חדשות
- משפטים קצרים או חסרים - מילים כמו «של», «כי» או «אבל» שאינן מופיעות
- שימוש חוזר במילים כלליות: «זה», «דבר», «עושה»
- טעויות דקדוקיות שממשיכות מעבר לגיל הצפוי
- קושי לספר על משהו שקרה בסדר הגיוני
- העדפה של הצבעה ומחוות במקום מילים
סימנים בהבנה
- קושי לעקוב אחר הוראה שכוללת שני שלבים או יותר
- תגובה חלקית - הילד מבצע רק את החלק האחרון של מה שנאמר
- צורך בחזרות רבות או בהדגמה כדי להבין
- קושי לענות על שאלות «למה» ו«איך»
- הסתמכות ניכרת על מה שעושים אחרים בסביבה
עיכוב שפתי אינו שיבוש היגוי
זו הבחנה שמבלבלת לעיתים. שיבוש היגוי הוא קושי בהפקת הצלילים - הדיבור נשמע לא ברור. עיכוב שפתי הוא קושי בשפה עצמה - בתוכן, במבנה ובהבנה. ילד יכול לדבר בבירור מושלם ובכל זאת להתקשות בשפה, וילד אחר יכול להשתמש בשפה עשירה אך להישמע לא מובן.
השניים גם מופיעים יחד לא מעט. תפקיד ההערכה הוא להפריד ביניהם - כי שיטת הטיפול שונה לחלוטין, וסדר העבודה נקבע לפי מה שמגביל יותר את התקשורת בפועל.
